להלן מקרה מעניין בנושא רכוש, שאירע בין שני בני זוג, שנישאו בישראל בשנת 1972. בתחילת שנות ה-80 עברו השניים להתגורר בדרום אפריקה, בה הם מתגוררים עד היום. בעקבות קרע ביחסים בין בני הזוג, הגיש הבעל תביעה כנגד האישה למתן פס"ד הצהרתי לפיו הוא שותף בחלקים שווים בכל הרכוש והכספים של בני הזוג.
ביהמ"ש קמא העלה מיוזמתו את טענת היעדר הסמכות העניינית וקבע כי בנסיבות העניין, ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת הרכוש שהוגשה ע"י הבעל, ככל שהיא מתייחסת לנכסי בני הזוג מחוץ לישראל. זאת מכיוון שקביעת מושבות חדשה לאחר הנישואין מהווה הסכמה להחיל משטר יחסי ממון התואם את מקום המושבות, ומקום המושבות של בני הזוג בנסיבות העניין הוא בדרום אפריקה.
הבעל טען כי ביהמ"ש קמא התעלם בפסק דינו מסעיף 15 לחוק יחסי ממון החל גם על בני זוג שנישאו טרם חקיקת החוק, ומחיל דין אחיד בהתאם למקום מושבם של בני הזוג בעת נישואיהם, וכי שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו לפיה בכל מקרה אין לו סמכות לדון בזכויות בנכסי נדל"ן מחוץ לישראל, שכן מבחן הסעד ע"פ הלכת השיתוף הוא אינו סעד קנייני אלא סעד הצהרתי המצוי בסמכותו של ביהמ"ש בישראל בנסיבות העניין. מנגד טענה האישה, כי סעיף 15 לחוק יחסי ממון אינו חל על בני הזוג כיוון שנישאו טרם חקיקת החוק.
ביהמ"ש קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי דין התביעה להתברר על פי הדין הישראלי וכי אין זיקות נוספות המטות את הכף באופן מובהק לקיומו של פורום זר אחר המתאים לדון בסכסוך הצדדים, אלא להפך, נראה כי מרב הזיקות קושרות את התביעה דווקא לישראל. ע"פ הפסיקה, עיקרון כללי ברירת הדין שנקבעו בסעיף 15 לחוק יחסי ממון חל באופן רטרואקטיבי, ובלבד שלא תיפגע זכות מוקנית של אחד מבני הזוג.
הואיל והצדדים הם אזרחי ישראל אשר נישאו בישראל, חלק מהרכוש מושא הסכסוך נמצא בישראל, כתב התביעה הומצא כדין והצדדים הסכימו למעשה להתדיין בישראל, שכן שאלת הסמכות הבינלאומית לא הועלתה על ידם. עוד קבע ביהמ"ש, כי תביעה למתן פס"ד הצהרתי המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג, אינו בבחינת תביעה למקרקעין לעניין בחינת הסמכות הבינלאומית, זאת למרות שרכוש בני הזוג כולל נכסי נדל"ן שלגבי הזכויות בהם צריך להכריע.
ביהמ"ש המחוזי החזיר את התיק לביהמ"ש קמא על מנת שיבחן את כוונת השיתוף בנוגע לכלל נכסי בני הזוג.
