פסק הדין עסק באם ששבע שנים לפני מותה שינתה את חשבון הבנק שלה מטעמי נוחות לחשבון משותף עם ביתה אשר טיפלה בה בשנותיה האחרונות. במשך שנים הייתה הבת מיופת כוח לפעולות בחשבון ובין השאר למשיכת כספים לשימושה השוטף של האם אך רק כשבע שנים לפני מותה התייצבו האם וביתה בבנק ועל פי בקשת האם נהפך החשבון לחשבון משותף על שם שתיהן.
מיד לאחר פטירתה של האם העבירה ביתה את כל הכספים בחשבון לחשבון אחר ו
משכה והפקידה מחצית מהסכומים בחשבונה הפרטי בטענה שמחציתם שייכים לה ולא לעיזבון אימה. הטענה לא התקבלה על ידי שאר יורשיה של האם ובניהם אחיה של הבת, בעוד שהאחות טענה כי מחצית מהכספים שייכים לה טענו שאר היורשים כי הבעלות בחשבון אשר נבעה מטעמי נוחות אינה מקימה לה בעלות בכספי העיזבון.
השאלה הראשונית שעלתה בפסק הדין הייתה האם יש לראות ברישום החשבון הענקת מתנה לבת. הבת ביססה את זכותה למחצית מהחשבון על הטענה שפתיחת החשבון המשותף היוותה מתנה המקיימת את דרישות חוק המתנה אך ביהמ"ש לא קיבל את טענתה זאת.
בית המשפט בפסיקתו של השופט בך קבע ש"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה" ולפיכך שלא ניתן להעניק מתנה לאחר המוות לפי חוק המתנה ויש לבצע זאת בצוואה בלבד. כמו כן, ביהמ"ש קבע שטופס פתיחת החשבון בבנק אינו יכול להיחשב כצוואה.
כשמדובר בחשבון שנפתח מלכתחילה כמשותף- יש לראות בכספים שבחשבון כספים בבעלות משותפת אלא אם הוכח ההפך, אולם כאשר החשבון נפתח בידי יחיד והופך רק בשלב מאוחר יותר לחשבון משותף, על מנת שהפעולה תוכר כהענקת מתנה של מחצית מהכספים באותו חשבון דרושה הוכחה של גמירות דעת להענקת המתנה.
ביהמ"ש בחן את נסיבות המקרה כדי לקבוע אם אכן הייתה כוונה להענקת מתנה. הבת טענה כי יש לתת משקל לעובדה שהתבצעה פעולה אקטיבית גם לאחר שהייתה מיופת כוח בחשבון להפיכתו למשותף, כי ההשלכות של הפיכתו למשותף היו מובנות לאם וכי לאור העובדה שהבת טיפלה בה בשנותיה האחרונות הייתה לאם כוונה אמתית להעניק לה מחצית מהכספים כתחליף לצוואה שלא הסכימה להותיר.
ביהמ"ש דחה את כל טענותיה של הבת וקבע שאין לראות בסירובה של האם להותיר אחריה צוואה כוונה להעניק לבת מחצית מהכספים בחשבונה.
