בית המשפט העליון הכריע לאחרונה ודן בפסק דין שעסק בסכסוך ירושה בין שלושה אחים, במסגרתו האחות תבעה את שני אחיה באשר לחלקה בחברה שהועבר להם כחלק מהעיזבון שהותירה אימם. פסק הדין מעלה שאלות עקרוניות באשר להסכם שנחתם טרם מותה של האם ובנוכחותה הסוטה מן הצוואה ובפרשנות הראויה של סעיף 8(א') לחוק הירושה לפיו אסור לקיים עסקאות בירושה.
הרקע לפסק הדין:
לאחר פטירת אבי המשפחה, הוקמה על ידי אחד האחים ועל ידי האם שותפות שאליה הצטרף האח הנוסף לאחר שלוש שנים. עם הפיכתה של השותפות לחברה בע"מ חלקה של האחות בה היה בשווי מניה אחת בלבד. בהמשך הוקמה חברה נוספת על ידי המשפחה בה לא קיבלה האחות מניות כלל. במרוצת השנים הסתכסכו האחים סכסוך מר והאחות טענה כי קופחה ולא קיבלה את חלקה בעיזבון אביה.
כדי לסיים את הסכסוך יזמה האם חתימת הסכם לפיו בתמורה לסך 87,750 $ הסכימה האחות להעביר "את חלקה מכוח הירושה בחברות וכל הקשור בהן ליתר השותפים", בנוסף נכתב בסכם כי הסכום ניתן לאחות "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד".
למרות חתימת ההסכם, עם הוצאת צו הירושה לאחר מות האם האחות נרשמה כמחזיקה בשליש ממניות האם. בדיונים משפטיים ארוכים וסבוכים התנגדו האחים להחזקה של האחות במניות. לטענתם, רישום המניות על שם האם לא שיקף אמת עובדתית ונעשה מטעמי נוחות, בנוסף, לטענתם גם בהנחה שהייתה לאם בעלות בחברות, הרי שאחותם ויתרה על בעלות זו בחתימתה על ההסכם האמור.
מנגד, טענה האחות, כי על פי לשונו של סעיף 8(א') לחוק הירושה: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם- בטלים". ולפיכך שלטענתה גם אם ההסכם כלל את ירושת האם העתידית ההסכם בטל לנוכח לשון הסעיף.
הפסיקה באשר לבעלות האם במניות:
האחים העלו שתי טענות בכדי לתקוף את בעלות האם במניות, להשקפתם מניות אלו כלל אינן נכללות בעיזבון מלכתחילה ולפיכך שאין להעבירן לאחות בירושה.
טענתם הראשונה הייתה כי מדובר ב"הסכם שבכבוד", מה שהופך אותו להסכם "חוץ משפטי" שתוקפו אינו משפטי אלא על בסיס וולונטארי. ביהמ"ש שלל טענה זו וטען כי לא הובאה כל ראיה לקיומה של הבנה לפיה חייבת האם להחזיר את המניות בחייה או במותה. בנוסף, גם אם מדובר ב"הסכם שבכבוד" הרי שהנטייה בפסיקה היא להכיר בו כפעולה משפטית מחייבת לכל דבר.
טענתם השנייה הייתה כי החוזה הוא למעשה "חוזה למראית עין" וכי יש לתת תוקף לכוונת הצדדים האמתית לפיה מניות האם היו בעצם בבעלות האחים. טענה זו נשללה אף היא על ידי ביהמ"ש ונפסק שלא הוכח כי הבעלות שנרשמה על שמה של האם הייתה פיקטיבית– רישום כלפי חוץ בלבד ולא לפי האמת.
בדחיית הטענות, קבע למעשה ביהמ"ש כי המניות היו בבעלותה של האם ולפיכך בהנחה וההסכם אינו תקף יכולות להיות מועברות לאחות בירושה.
הפסיקה באשר לפרשנות ההסכם:
על אף שלכאורה לשונו של ההסכם נראית ברורה לא כך הדבר ואת הביטויים "חלקה מכוח הירושה" ו"כולל העבר והעתיד" ניתן לפרש בשתי דרכים: האחת לפיה מדובר בכלל הירושה כולל ירושת האם, והשנייה לפיה הירושה המדוברת היא ירושת האב בלבד. לאור הבעייתיות בלשונו של ההסכם החיל עליו ביהמ"ש פרשנות תכליתית.
ביהמ"ש פסק שבפנייה לפרשנות תכליתית של ההסכם, תוך בחינת הקונטקסט שבו נחתם, יש תמיכה של ממש לכך שההסכם כולל את ירושת האם. מטרת ההסכם הייתה להפריד "סופית" בין האחות והאחים בנוגע לחברות ולסיים את הסכסוך ופרשנות לפיה ההסכם לא כולל את ירושת האב עלולה להוביל לכך שההסכם לא יממש את ייעודו.
הפסיקה באשר לפרשנות סעיף 8(א') לחוק הירושה:
ביהמ"ש ציין את הלכת יקותיאל לפיה משום שסעיף 8(א') מגביל את חופש החוזים יש לפרש אותו בצמצום ועל פי עקרון זה נפסק כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת "זכות ירושה", בין אם בהענקה ובין אם בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת "נכס בעיזבון". עסקה מהסוג הראשון הינה אסורה על פי הסעיף, ואילו עסקה מהסוג השני מותרת.
לפי ההבחנה הזו, קבע בית המשפט שלכאורה יש להכשיר את ההסכם עליו חתמה האחות גם באשר לירושת האם העתידית, שכן ההסכם אינו מבקש לעשות את מי שאינו יורש ליורש, או להפקיע יורש ממעמדו כדין, אלא, ההסכם מתייחס לעסקה ספציפית בעיזבון של האם בכל הנוגע לחברות בתמורה לתשלום חד פעמי.
הדיון באשר למצבים בהם המוריש עצמו שותף להסכם בגדרי סעיף 8(א'):
מול הקביעה של ביהמ"ש לפיה עסקה בנכס בעיזבון אינה נכללת בהעברת זכות ירושה לפי סעיף 8(א'), טענה האחות כי במצב שבו המוריש עצמו שותף להסכם אשר עניינו העברת זכותו בירושה יש לסווג את ההסכם כעסקה בירושה ולא בעיזבון. לטענתה, מכיוון שהאם הייתה צד להסכם אין להכשירו.
ביהמ"ש פסק, שאכן קיימת משמעות לשאלת זהותו של עורך ההסכם אך יש יותר מגישה אחת בנושא.
על פי הגישה העולה מדברי ההסבר לחוק הירושה, אין זה מוסרי שאנשים יערכו הסכמים שביצועם תלוי במותו של אדם שכן מדובר בסוג של הימור. עיקר תחולתו של הסעיף לפי הגישה הזו היא על היורשים ועל צדדים שלישיים ולא על המוריש עצמו.
מנגד, הרציונל שהועלה בפסיקה מחיל את הסעיף על המוריש דווקא, כיוון שכוונת הסעיף היא להבטיח את חופש המצווה בצוואה מבלי שיהיה כבול להסכמים אחרים.
ביהמ"ש בוחר שלא להכריע בין שתי הגישות ומשאיר את השאלה בצריך עיון משום שלדעתו די בקביעה שמדובר בעסקה בעיזבון ואין צורך להידרש לשאלת זהות עורך ההסכם.
הכרעה:
בית המשפט פסק שהסכם הירושה שנערך בין האחים הוא מותר ותקף ולא עולה בגדרו של סעיף 8(א') לחוק הירושה מכיוון שהתייחס לעסקה ספציפית בעיזבון. חלקה של האחות במניותיה של האם שהועברו לה בירושה הוחזרו לאחיה.
