התפיסה השמרנית כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה הישראלית ביחס לאופן הבאת ילדים לעולם, מציבה את בתי המשפט לא פעם אל מול שוקת שבורה, כאשר נדרשת קבלת החלטה שיפוטית המותאמת להתקדמות המדע, והטכנולוגיה במציאות בת זמננו.
כך ילדים שנולדו ויולדו באמצעות טכנולוגיות הפריון החדשות, מעלים את הצורך במתן מענה משפטי הולם לסוגי ההורות החדשים, וכן את הצורך להתמודד עם סוגיות משפטיות ואתיות מורכבות חדשות, הכוללות מטבען גם את הסוגייה של עצם קביעת ההורות.
מקרה מורכב שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, עסק באם יחידנית כבת 55, אזרחית ותושבת מדינת ישראל, אשר בגיל 37 התגרשה מבעלה, נוכח אי רצונו להביא ילדים לעולם.
מאז הגירושין, השקיעה האם את מירב מאמציה ומשאביה בניסיון להגשים את חלומה ולהפוך לאם. למרבה הצער, כל ניסיונותיה של האם להרות באפשרויות שעמדו בפניה בישראל, כשלו בזה אחר זה.
לאחר שמלאו לאישה חמישים, היא החליטה לפנות לאפשרות היחידה שנותרה בפניה והיא הליך פונדקאות בחו״ל, מאחר והחוק בישראל אינו מאפשר לאם יחידנית לבצע הליך פונדקאות באמצעות תרומת ביצית. האם פנתה להליך פונדקאות במדינת אורגון שבארצות הברית אשר במסגרתו היא נעזרה בתרומת ביצית ותרומת זרע, ואם פונדקאית.
הליך פונדקאות זה למרבה המזל צלח, וכתוצאה ממנו נולדו לאם תאומים, בן ובת.
לאחר לידת הקטינים, ניתן פסק דין הצהרתי על ידי בימ"ש במדינת אורגון שבארה״ב, הקובע את הורותה הבלעדית של האם על הקטינים, ושולל את הזכויות ההוריות מהפונדקאית.
כמו כן, הונפקה לקטינים תעודת לידה בה נרשמה האם, כאימם היחידה של התאומים.
כאשר האם רצתה להנפיק לקטינים דרכונים ישראליים בקונסוליה הישראלית, היא נתקלה בסירוב, והופנתה למשרד הפנים הישראלי.
משרד הפנים הישראלי, דרש מהאם כתנאי להכרה בהורותה לקטינים לבצע בדיקה גנטית, ולמעשה דרש ממנה להוכיח הורות גנטית כתנאי לרישומה כאימם של התאומים בישראל.
מאחר והאם היא אינה אימם הביולוגית של התאומים, הגישה האם תביעה בבימ"ש לענייני משפחה בישראל וביקשה להירשם במשרד הפנים כאימם של התאומים.
היועץ המשפטי לממשלה טען כנציג מטעם המדינה כי הפתרון המשפטי הראוי במקרה כזה הוא מתווה של אימוץ, מאחר והחוק במדינת ישראל אינו מכיר בהורות שאין בה קשר גנטי אלא אם מדובר באימוץ.
על פי חוק האימוץ, כדי לפעול במתווה של אימוץ, יש לבצע שני שלבים, האחד ניתוק הקשר שבין הילד להוריו הגנטיים, והשלב השני, יצרת זיקה משפטית בין הקטין להוריו המאמצים.
במקרה זה שנדון בבימ״ש דובר בתורם זרע אנונימי, ולמעשה לא ניתן היה לעמוד בדרישות חוק האימוץ הישראלי לניתוק הקשר הגנטי בין ההורה הביולוגי לקטין.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנסיבות חריגות אלו, יש ליתן צו אימוץ תוך דילוג על השלב הראשון ולבצע "קפיצה" ישירה לשלב השני, כלומר להכריז על האם כהורה המאמץ מבלי להוכיח את ניתוק הקשר שבין הקטין להוריו הביולוגיים.
בית המשפט הורה זאת מתוך נקודת הנחה כי פסק הדין שניתן בבימ"ש בארה"ב למעשה ניתק כל זיקה בין תורם הזרע, תורמת הביציות והפונדקאית לקטינים.
עניין נוסף שעלה במקרה זה הוא החוק בישראל שקובע כי אם יחידנית אינה יכולה לעשות שימוש בביצית של אישה אחרת במסגרת הליך פונדקאות בהעדר קיומו של קשר גנטי לילד.
בית המשפט פתר סוגיה זאת, בכך שקבע כי הוראות החוק בישראל אינן אוסרות על הבאת ילדים בכל מדינה אחרת, ועל פי חוקי מדינת אורגון שם בוצע ההליך, האישה פעלה באופן חוקי לחלוטין.
חשוב לציין כי הליך דומה מתבצע לעיתים קרובות על ידי בני זוג חד מיניים, אלא שבמקרים אלו, מדובר בד״כ בבני זוג אשר לאחד מהם קשר גנטי לילד.
במקרה של זוגות חד מיניים, ההורה שאינו ביולוגי, מוכר כהורה של הילד מכוח זיקתו להורה הביולוגי, מה שלא מתקיים במקרה דנן כשמדובר באם יחידנית ללא כל קשר גנטי לקטינים, ולכן בימ"ש הכיר באישה כאימם של התאומים במסגרת מתווה של "אימוץ".
ועל כן, נקבע כי בנסיבות המקרה, האישה הינה אימם הביולוגית של התאומים על פי צו "אימוץ מקוצר" ומבלי שנדרשה להוכיח את השלב הראשוני של ניתוק הקשר בין התאומים להוריו הביולוגיים.
פסק הדין מלמד כי בית המשפט לענייני משפחה ער, ומודע, וכן עושה צעדים משמעותיים להתגבר על חוק האימוץ המיושן שקיים היום בישראל משנת 1981, ומבצע את ההתאמות בהתאם להתקדמות המדע והטכנולוגיה, אשר פתחו את מוסד ההורות והמשפחה, ושינו את פניהם במרוצת השנים האחרונות.
