בני זוג ניהלו מערכת יחסים זוגית קרוב לשלושים שנה במהלכה אף נישאו כדת וכדין ולהם ארבעה ילדים משותפים.
לפני היכרותם האיש ירש רכוש רב מסבו וסבתו כאשר הרכוש כלל דירה יוקרתית במרכז הארץ. לאחר כשמונה שנים עברו בני הזוג להתגורר בדירה זו יחד עם ילדיהם.
לפני שעברו הצדדים להתגורר בדירת האיש, הם חתמו על הסכם הקובע כי הנכסים שקיבל האיש בירושה יישארו בבעלותו הנפרדת.
הצדדים לא אישרו את ההסכם בבית משפט ואף לא שמרו עותק שלו, אך לא הייתה מחלוקת לגבי החתימה על הסכם זה. יחד עם זאת האישה טענה כי ההסכם אינו תקף שעה שלא אושר בבימ"ש, לא נמצא ולא הוכח תוכנו וממילא בוטל ערב הנישואין עת הודיע לה האיש כי החליט לבטלו ולשתפה שיתוף מלא ללא סייגים.
עם פירוד הצדדים, האישה הגישה תביעה לבית משפט בה עתרה לקבוע כי מחצית מדירת האיש הינה גם שלה ושהיא שותפה בפירות הנכסים שירש האיש ובתשואות שהניבו נכסים אלה.
לטענת האישה, במהלך החיים המשותפים, האיש עבד והשקיע שעות עבודה רבות בהשבחת הנכסים אותם קיבל בירושה והפקיד את פירות עמלו בחשבון נפרד.
האיש הכחיש לחלוטין את טענות האישה בהתאם לחוק יחסי ממון הקובע כי נכסים שהתקבלו בירושה אינם ברי איזון.
לטענת האיש, ההשקעות שביצע בנכסים שירש נוהלו באמצעות בתי השקעות ולא הצריכו ממנו התעסקות מרובה ושוטפת.
האיש הוסיף והדגיש כי הוא שמר על הפרדה מוחלטת וקיצונית בין הנכסים שירש לבין הנכסים המשותפים לו ולאישה.
לטענת האיש, האישה לא הוכיחה כוונת שיתוף בדירה, האיש מעולם לא הציג בפניה כל מצג כי הבית משותף, ההיפך הוא דאג להבהיר לאישה כי מדובר בנכס אשר מופרד מהשיתוף ואף דאג להחתימה על הסכם אשר מחריג באופן מפורש את נכסי הירושה.
בית משפט קיבל את טענות האיש מהנימוקים הבאים:
על פי הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, אולם נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אינם ברי איזון.
השבחת נכס חיצוני יכולה להוות נכס בר איזון כאשר ההשבחה היא תולדה של פעולה שעשה מי מבני הזוג בתקופת השיתוף, כלומר שינה הבחנה בין "השבחה אקטיבית" לעומת "השבחה פאסיבית".
השבחה שנוצרה כתוצאה מעבודת בן הזוג בתקופת החיים המשותפים נחשבת לנכס חדש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים כתוצאה ממאמץ ועל כן הוא בר איזון.
ככלל, "הפרי הולך אחר העץ", כלומר ההשבחה של נכס חיצוני שאינו בר איזון אף היא אינה משותפת ולא תאוזן בין בני הזוג. אולם, לכלל זה שני חריגים: האחת, כאשר ההשבחה היא תולדה של מאמץ מתמשך במהלך הנישואין והשני כאשר ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בהשבחה.
הנטל להוכיח מאמץ מתמשך או כוונת שיתוף מוטל על הטוען זאת. באותו מקרה האישה לא הביאה ראיה כלשהי לתמיכה בטענותיה, שום אדם לא העיד מטעמה ולא תמך בגרסתה ולמעשה היא ביקשה לבסס את טענותיה על עדותה שלה בלבד.
בית המשפט קיבל את טענות האיש כי הנכסים אשר ירש לפני שהכיר את האישה נוהלו בנפרד ותקבוליהם הופקדו לחשבונות נפרדים, מבלי שהושקעה בכך עבודה שגרתית או מאמץ שוטף או מתמשך מצד האיש.
בנסיבות אלו בית המשפט הגיע למסקנה כי במקרה זה אין לאזן בין הצדדים את התשואות והפירות של הנכסים שירש האיש ודחה את תביעתה של האישה.
