ישנה תופעה שהולכת וגוברת של בני זוג אשר בשלב מסוים מחליטים להעתיק את מקום מגוריהם למדינה אחרת.
בתחילת הקשר הזוגי ביניהם חיו בני הזוג בישראל והסדירו את יחסיים הרכושיים בהסכם ממון שאושר בבתי המשפט בישראל, אך עם השנים התבססו במדינה אחרת, רכשו שם נכסים, פתחו חשבונות בנק וכל הפעילות הפיננסית התנהלה באותה המדינה.
לימים, בני הזוג מחליטים להיפרד ועם הפירוד סוגיית חלוקת הרכוש שבניהם מתעוררת. אלא שאז אחד הצדדים נזכר כי נחתם הסכם ממון בישראל שאושר על ידי בימ"ש והוא רוצה שאותה מדינה תבצע את חלוקת הרכוש על פי הוראות אותו ההסכם ממון שחתמו הצדדים כשהיו בישראל.
פסקי דין שניתנו בישראל ניתנים לאכיפה במדינות מסוימות, כאלו שישראל ביחסים הדדית איתה ובפרט אותן מדינות שחתמו על אמנת ניו-יורק בדבר הכרה ואכיפה של פסקי חוץ כפי שישראל חתומה עליה.
חשוב לציין כי ההכרה אינה ניתנת באופן אוטומטי, יש להגיש תביעה לאכיפת פסק דין ולעמוד בתנאים הקבועים בחוק של אותה מדינה.
בישראל למשל, על מנת לאכוף פסק דין של מדינה זרה, החוק קובע כי על הפסק להינתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מסמכים ליתן אותו וכי הפסק אינו ניתן לערעור באותה המדינה.
כמו כן, נקבע כי החיוב שבפסק ניתנים לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור.
בנוסף, על הפסק להיות בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן.
יחד עם זאת, כאמור פסק דין חוץ לא יוכרז כאכיף בישראל אם הוא ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל אולם לבקשת היועץ המשפטי לממשלה רשאי בימ"ש לאכוף פסקי חוץ שלא אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל.
על מנת שבתי המשפט בישראל יוכלו לבחון אם אותו פסק חוץ עומד בתנאים הללו, החוק דורש לצרף חוות דעת מומחה לדין של אותה מדינה בה ניתן הפסק ולהוכיח את הדין הזר בישראל.
לסיכום, בין המדינות, בפרט אלו שחתמו על אמנת ניו יורק יש אינטרס לשמור על יחסים הדדים ולכבד כל אחד את פסק הדין של מדינה אחרת, כך שככל ומדובר בפסק דין לגיטימי שניתן בישראל כחוק וכדין ושאין מניעה לאכפו, סביר יהיה להניח כי הוא יאוכף במדינה הזרה.
