בני הזוג היו ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף במשך כ- 20 שנים, עד לפטירתו של המנוח. למנוח היו שלושה ילדים משתי מערכות נישואים קודמות. בת הזוג של המנוח הייתה שותפה בחשבונות הבנק שלו, ובמהלך החיים המשותפים צברה יחד עימו כספים בחשבונות הבנק, ימים ספורים לאחר פטירתו של המנוח משכה בת הזוג כמיליון ₪ מחשבונות הבנק המשותפים לה ולמנוח.
לטענת בת הזוג היו בינה לבין המנוח יחסי שיתוף מלאים ועל כן היא זכאית למחצית מהכספים בחשבונות הבנק. מנגד, ילדיו של המנוח טוענים שיש לקיים את צוואת המנוח ולא לאפשר לבת הזוג למשוך כספים מחשבונות הבנק המשותפים שלא בהתאם לאמור בצוואת המנוח.
הפסיקה מבחינה בין "חשבון משותף מלכתחילה" לבין "חשבון משותף בדרך". הסוג הראשון הוא כאשר החשבון רשום על מספר שותפים במועד הפתיחה שלו, במקרה כזה הכספים משותפים באופן אוטומטי. לעומת זאת, חשבון מן הסוג השני אשר נפתח על ידי אחד מן השותפים, ורק בשלב מאוחר יותר מצטרף שותף נוסף לחשבון, במקרה כזה יש להוכיח 'מתנה' לצורך הוכחת שותפות.
במקרה זה נקבע כי מדובר בחשבון משותף מסוג "חשבון משותף בדרך", שכן בת הזוג הצטרפה כשותפה בחשבון רק לאחר מספר שנים ממועד פתיחתו.
בביהמ"ש לענייני משפחה הוחלט שהכספים בחשבון המשותף לא שייכים לבת הזוג, מפני שהמנוח סבר שהכספים בחשבונות הבנק שייכים לו באופן בלעדי, ומעולם לא התכוון לשתף את בת זוגתו בכספים אלו או להעניק לה אותם במתנה.
החלטת ביהמ"ש התבססה בין היתר על כך שצוואת המנוח מלמדת על רצונו שלא להעביר לבת זוגו כספים מחשבונות הבנק.
ביהמ"ש קבע באופן חריג ותקדימי כי על אף שחשבונות הבנק רשומים באופן משותף על שם שני בני הזוג, אין שותפות בכספים, וכן הוחלט שעל בת הזוג להשיב סך של מיליון ₪ אשר משכה מהחשבון המשותף.
ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי, אישר את פסיקת בימ"ש לענייני משפחה וקבע שבת הזוג לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף בחשבונות המשותפים, וכי המנוח הקפיד על הפרדה רכושית בינו לבין בת זוגו. כמו כן, נקבע כי בת הזוג לא הצליחה להוכיח את גמירות דעתו של המנוח, ורצונו להעניק לה את הכספים בחשבון המשותף במתנה.
מדובר בפסק דין חשוב, מהפכני ותקדימי, לפיו במקרים מסוימים, גם כשהרישום בנכסים הינו על שם שני בני הזוג, תגבור הצוואה על רישום זה, ולא יחול שיתוף בנכסים.
