האשה באמצעות באת כוחה עו"ד אירית רייכמן הגישה תביעות לרכוש מזונות אשה וילדים ומשמורת ילדים לבית משפט למשפחה. הבעל העלה טענת העדר סמכות של בית משפט זה לדון בתביעות שהגישה האישה לאור העובדה שהגיש תביעה לבית הדין הרבני.
העובדות הקשורות לסדר הגשת התביעות לשתי הערכאות אינן שרויות במחלוקת. תביעות האישה נגד בעלה הוגשו בבית משפט זה בנובמבר ובדצמבר 2003 (תביעת הרכוש ותביעת המזונות ב – 30.11.03, ותביעת אחזקת הילדים ב- 7.12.03), בעוד שהבעל הגיש נגד האישה תביעת גירושין וכל הכרוך בה בבית הדין הרבני רק לאחר מכן ב- 11.2.04.
לכאורה, איפוא, מחייבים כללי "מרוץ הסמכויות" את המסקנה כי בית משפט זה קנה סמכות בתביעות השונות, לאור הקדמת הגשתן כאן על פני הגשת הבעל המאוחרת לבית הדין. "לכאורה" קבע בימ"ש, כיון שלאחר הגשת תביעותיה לבית משפט זה, לא המציאה האישה את התביעות לידי הבעל, ועשתה כן רק ביום 23.2.04, היינו, 12 יום לאחר הגשת תביעת הבעל לבית הדין. לטענת הבעל, המצאת ההזמנה לדין היא המקנה סמכות לגוף שיפוטי ולא הגשת התביעה, ועל כן, מאחר והמציאה האישה את תביעותיה לידי הבעל רק לאחר שהספיק הוא להגיש את תביעתו לבית הדין הרבני, נמצא כי בית הדין הוא אשר קנה את הסמכות ולא בית המשפט.
האישה, באמצעות באת כוחה עו"ד אירית רייכמן, טענה כי מועד הגשת התביעה הוא אשר מקנה את הסמכות ולא ההמצאה לנתבע. האישה מסבירה את השהות בהמצאת התביעות לבעל בכך שבסמוך לאחר הגשת התביעות פנו בני הזוג לייעוץ זוגי אצל המטפל, וכי על כן גמרה בדעתה שלא להמציא את התביעות לבעל כדי שלא לסכן את סיכויי הצלחת הליך הייעוץ. רק לאחר שהבעל הודיע כי אינו מוכן להמשיך בטיפול, ולאחר שהגיש את תביעתו לבית הדין, הבינה האישה כי אין מקום להמשיך ולקוות להצלחת ניסיונותיה להשכין שלום בינה לבין בעלה, ולכן המציאה לבעלה את כתבי התביעות כפי שכבר הוגשו לבית המשפט.
בנוסף ולחילופין טוענת האישה כי גם אם יגיע בית המשפט למסקנה כי לאור ההמצאה המאוחרת יש לייחס את הבכורה לתביעה שהוגשה לבית הדין, בכל זאת לא קנה בית הדין את הסמכות כיון שתביעת הבעל כפי שהוגשה בבית הדין אינה עומדת במבחנים המקובלים של תביעה וכריכה כנה.
בתמיכה לטענתו המשפטית מפנה ב"כ הבעל לפס"ד רגב, מ"א 1660/94 (ת"א) אריאלה רגב נ' חגי רגב, דינים מחוזי כו(5) 232. במקרה ההוא, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ביום 16.2.94 והמציא אותה לאישה כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 5.6.94. האישה הגישה לבית משפט המחוזי את תביעתה למזונות ביום 22.3.94, היינו, לאחר הגשת התביעה בבית הדין ולפני המצאתה לידיה. השאלה שהתעוררה הוגדרה כך:
"במקרה הנוכחי צצה השאלה מתי מוקנית הסמכות לבית הדין הרבני: האם בעצם הגשת התביעה או שמא במסירת ההזמנה לדין?"
בית המשפט ציין כי "הפסיקה דלה בעניין זה", והפנה להחלטה שהתקבלה בבית משפט העליון בבר"ע 122/87 (לא פורסם), שם קבעה כבוד המשנה לנשיא מ' בן פורת:
"צדק השופט המלומד כי לא הגשת התביעה היא המקנה לגוף שיפוטי סמכות לדון בסכסוך כי אם מסירת ההזמנה לדין."
כמו כן מפנה בית המשפט לדברי כבוד השופט זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה שישית), עמ' 215-6:
"להמצאת מסמך כחוק נודעת חשיבות רבה. כבר ראינו, כי פעמים תלוי כח שיפוטו של בית המשפט בכך, שהתביעה הומצאה לנתבע כחוק… התביעה לא הומצאה לו כחוק – "הומצאה" במובן הטכני, היינו served כדרך שמורות התקנות – יהא הדיון פגום, והוא עלול כולו להיפסל ולהתבטל, שכן המצאת כתב התביעה כחוק היא המקנה לבית המשפט את הכח להשתמש בסמכותו ולדון בתביעה."
בימ"ש קבע כי אין בדברים אלה כדי להכריע לטובת עמדת הבעל במקרה דנן. אין ספק כי ללא המצאה כדין לידי הנתבע, לא תפעיל ערכאה כלשהי את סמכותה נגד הנתבע גם אם היא מוסמכת עקרונית מבחינה עניינית. על כן, אם הוגשה תביעה לבית הדין הרבני אשר עקרונית יהיה מוסמך לדון בה, ברם התביעה לא הומצאה לנתבע, ברור כי בית הדין לא יהיה מוסמך להפעיל סמכות על הנתבע. ברם, לא זו השאלה המתעוררת במסגרת סוגיית "מרוץ הסמכויות". כאן השאלה אינה האם ערכאה מסוימת מוסמכת לנהל את ההליך נגד אותו נתבע; השאלה היא, בתחרות שבין שתי ערכאות מוסמכות, ידה של מי מהן על העליונה. לצורך כך, תמיד דגלה הפסיקה בעיקרון שהגשה מוקדמת לערכאה אחת חוסמת את האפשרות של הקניית סמכות לערכאה השנייה, ומעולם לא מצאנו ולא ראינו כי ההכרעה בשאלה תהיה תלויה בבדיקה האם הספיק המגיש הראשון גם להמציא את התביעה לידי הנתבע עוד לפני הגשת התביעה על ידו לערכאה המתחרה. ההיפך הוא הנכון: ידוע לכל בר בי רב דחד יומא המתמצא בסוגיית מרוץ הסמכויות כי הקדמה כלשהי בהגשת התביעה לערכאה אחת – אפילו של שעה קלה – תספיק להקנות סמכות, למרות שברור הוא כשמדובר בהקדמה כה קלה כי לא הייתה כל אפשרות להספיק ולהמציא את התביעה לידי הנתבע עוד לפני שהספיק הוא להגיש את תביעתו המאוחרת לערכאה השנייה. ודוק: גם לאחר שהצליח המגיש הראשון להקנות סמכות לאותה ערכאה שבה הגיש את תביעתו, הרי הוא נשאר חייב בהמצאה כדין לנתבע על מנת שאותה ערכאה תוכל להפעיל את סמכותה; ברם, הסמכות כבר הוקנתה מעצם ההגשה.
בימ"ש הוסיף כי לא מדובר בשאלת ה"כנות" העומדת במוקד המבחנים המקובלים להקניית סמכות לבית הדין הרבני, אלא בשאלת "תום לב" דיוני כפי שהתפתח חיוב זה בפסיקה הכללית. בכך תוחם בית המשפט נכונה את השאלה האמיתית המתעוררת במקרים כגון דא: אם אמנם נכון הוא כי שאלת מרוץ הסמכויות מוכרעת על בסיס הגשת התביעה גרידא, לא יעלה על הדעת כי ניתן יהיה להסתמך על הקניית סמכות זו אם יתנהג התובע בחוסר תום לב ויסתיר מן הנתבע את עובדת הגשת התביעה. השאלה המתעוררת, איפוא, אינה האם השהה התובע את המצאת התביעה לידי הנתבע, אלא, האם התנהג בחוסר תום לב בהשהיה זו.
עמדת האישה נתמכת גם בעובדה שלאחר שעלתה על הדרך הטיפולית, בקשה מבית המשפט לבטל צווי מניעה שהוציאה במקביל להגשת התביעות, ובכך הוכיחה שאינה מתכוונת לנצל לטובתה את הגשת התביעות, וכי רצתה אך ורק לתת להליך הטיפולי את מירב הסיכויים להצלחה.
אי לכך, בימ"ש קבע כי לצורך ההכרעה בשאלת הסמכות של בית משפט זה מול בית הדין הרבני, השהייה בהמצאת התביעות לידי הבעל בנסיבות העניין אינה פוגמת בהגשת התביעות המוקדמת לבית משפט זה, מאחר ואין היא נגועה בחוסר תום לב. משהגעתי למסקנה זו אין צורך לדון בטענתה החלופית של האישה כי תביעת הגירושין בבית הדין הרבני אינה עומדת במבחני הכנות והכריכה המקובלים.
התוצאה היא שטענת הנתבע לחוסר סמכות נדחתה.
