בתאריך 27.11.07 קיבלה השופטת חנה קיציס את תביעתו של הבעל, באמצעות ב"כ עו"ד אירית רייכמן וקבעה כי האישה איננה יכולה להתגורר לעד בדירה בפטור מתשלום דמי שימוש ראויים רק בשל העובדה שהבעל ביכר להפסיק את מערכת היחסים הזוגית עמה. האישה חויבה ע"י בית המשפט לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי בדירת הזוג, זאת על אף פסיקה קודמת של בית הדין הרבני אשר קבעה כי לאשה מגיע מדור ספציפי בדירת הזוג.
השתלשלות העניינים
במקרה הנדון בתאריך 11.1.05 הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בדירה . שבעה חודשים לאחר מכן בתאריך 29.8.05 הורה כב' בית הדין על מדור ספציפי לאישה בדירת המגורים. האישה מסתתרת מאחורי החלטה זו וסבורה כי זו מהווה מגן בפני חיובה בדמי שימוש . במ"ש קבע כי טענה זו אין בה אלא היתממות. במש קבע כי בית הדין הרבני לא קבע כי האישה פטורה מתשלום דמי שימוש ולכן החלטת בית הדין איננה יכולה להוות מחסום לדיו בשאלה זו . כמו כן קבע במש כי אין מחלוקת כי החלטת בית הדין אינה יכולה לשנות או לעכב או למנוע את פירוק השיתוף שכן החלטה זו קודמת בזמן.
בית משפט למשפחה קבע כי עקרון תום הלב מחייב את האשה להפעיל את זכויותיה בדרך מקובלת ובתם לב וכי האשה פעלה בניגוד לדין תוך שימוש לרעה בהליכים כאשר פנתה לבית הדין הרבני וביקשה מדור ספיציפי לאחר שבית משפט למשפחה קבע כי יש לפרק את השיתוף בדירה.
לפיכך במסגרת השיקולים אותם יש להביא בשאלת חיוב האשה בדמי שימוש לא ניתן להתעלם מהתנהגות האשה שהינה בגדר "התחכמות ופעולה בדרכי תחבולה".
כאשר האישה במעשיה מונעת את פירוק השיתוף בדירה היא מונעת מהבעל את זכות המגיעה לו על פי דין. כאשר האישה מסכלת במעשיה את פירוק השיתוף בפועל ונאחזת בקרני החלטת בית הדין הרבני יש מקום לחייבה בדמי שימוש.
לפיכך חייב בית משפט למשפחה את האשה בתשלום דמי שימוש בסכום של 33% מדמי שכירות הראויים עד מועד סיום לימודי התיכון של הבן וממועד סיום הלימודים בתשלום של 50% מדמי השכירות הראויים.
